קיצור תולדות הג'אז

נחי לפלשטיל

הג'אז נולד בסוף המאה ה-19 בניו-אורלינס, אולי המקום הקוסמופוליטי ביותר באותה התקופה בעולם כולו. אוכלוסייתה של ניו-אורלינס הייתה מורכבת ממתיישבים צרפתים ואמריקאים, כמו גם מאינדיאנים, מהגרים ממערב אירופה, מהבלקן, מסין ומהפיליפינים. ניו-אורלינס הייתה בזמנו גם המרכז של סחר העבדים של הדרום, אך גם כר פורה לאחת מהקהילות המשגשגות ביותר של אנשים צבעוניים חופשיים בדרום. הרבה מתושביה היו צאצאיהם של מתיישבים צרפתים ונשותיהם ופילגשיהן האפריקניות -אמריקניות, והם קראו לעצמם "קריאולים". המוזיקאים הקריאולים, בהרכבים שונים סיפקו את עיקר המוזיקה לרקדני העיר והמוזיקה שהם ניגנו הכילה השפעות אירופאיות, דרום אמריקאיות וספרדיות.

במהלך 1890 החלו להתהוות בניו-אורלינס שלושה זרמים מוזיקליים שבלעדיהם לא הייתה נוצרת מוזיקת הג'אז: הרגטיים- מוזיקה בעלת קצב "שבור", מאולתרת ושהתאימה עצמה לאולמות הריקודים ולמסיבות, מוזיקה כנסייתית ובלוז.שני הסגנונות האחרונים הובאו ע"י עבדים שחורים מהמיסיסיפי. הבלוז, מוזיקה "ארצית" שנולדה מהוויית החיים הקשה ומלאת הסבל של העבדים ונוגנה ע"י גיטריסטים וזמרים נודדים, נחשבה "good time music" ולכן בעיניי אנשים רבים מהכנסייה נתפסה כ"עבודת השטן". שני הסגנונות האלה, השונים לכאורה, היו למעשה קשורים באופן מהותי אחד בשני מבחינת המאפיינים המוזיקליים: הן במתיחות הצלילים, ובאלמנט התפילה ובקשה לגאולה. במהלך 1890 המשיך להיטשטש הגבול בין שני הזרמים האלה כאשר בכנסיות שבשכונות ובערים החלו להשתמש בכלי נשיפה, פסנתרים ותופים בכדי להעצים את ביטויי השמחה לאל. בסופו של הדבר מוזיקת הג'אז נוצרה משני סוגי התפילות האלה: החילונית והקדושה. מוזיקת הג'אז הושתתה על חופש אך גם על משמעת.

brass-band-new-orleans_6877_600x450

הרכבי הג'אז הראשונים הכילו סקציות של כלי נשיפה מסוגים שונים: פסנתר, גיטרה, בס ותופים, ולנגנים היה את האתגר למזג את המאפיינים האישיים והיכולות שלהם לכדי נגינה קבוצתית משותפת וכשהם הצליחו, התוצאה הרב קולית הייתה מדהימה.  Joe "King" Oliver היה מראשוני ארכיטקטי הג'אז, כמו גם המנטור של לואי ארמסטרונג. להקת הג'אז הקריאולית שלו, שהציגה את לואי ארמסטרונג הצעיר לעולם, הביאה לעולם את אחת הדוגמאות האדירות של המוזיקה של ניו-אורלינס – התקליט "Chimes Blues".

בנגינתו של ארמסטרונג באותו תקליט באו לידיי ביטוי המאפיינים שיהפכו אותו במרוצת השנים לנגן הג'אז החשוב מכולם: החוש המלודי המושלם שלו והנגינה הקצבית היציבה -אך בו בזמן חופשית שלו, שהוסיפה אלמנט "לא הגיוני" לקצב ושמתוכה נבע בהמשך ה"סווינג". תהיה זו טעות להאיר את הזרקור אל ארמסטרונג בלבד, שכן כל אחד מנגני הלהקה הזו היה אחראי לכישוף המיוחד שהם הטילו.

אותה האנרגיה והחיוניות שעזרו ליצור את הג'אז במאה הקודמת בניו-אורלינס, נוכחת שם ובמקומות אחרים בארה"ב, באירופה ובכל העולם גם בימינו אנו, והג'אז, בזמן שמילים אלו נכתבות, ממשיך להתפתח, להתעצב ולהיוולד מחדש בכל רגע.

מעוניינים לשמוע עוד?

דברו איתי!